"מתה להיות אני" – אניטה מורז'אני או בלוג אופטימי על נושא פחות אופטימי

בספרה האוטוביוגרפי מתארת אניטה מורז'אני את חייה המאופיינים כמחולקת לשתי תקופות משמעותיות. היא מתארת את חייה, את ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן בה היא לוקה (למפומה) והתייחסותה לשני עולמות הריפוי איליהם היא פונה רפואת המזרח והרפואה המערבית.   התמונה אופוס הוצאה לאורעם הזמן מצבה מדרדר.  היא  מגיעה לבי"ח מודרני ומשוכלל בתהליך של גסיסה מלמפומה מפושטת.  אניטה צופה בגופה, הנראה נטול חיים, במאמצי ההחייאה של צוות הרופאים, אבל מתרשמת שהם מקבלים את העובדה שגורלה נחרץ.

היא שומעת את בעלה ורופא נוסף במרחק של 12 מטרים ממיטתה.  הרופא מסביר לבעלה שמערכות הגוף שלה בקריסה ושהיא לא תחזיק מעמד מעבר למספר שעות.  כשאניטה נמצאת במעבר מהעולם שלנו, לעולם האחר היא מודעת בצורה שונה מהמוכר לה ולנו, למסרים מאביה וקרובים אחרים שנפטרו בעבר.  היא חווה תחושה חזקה של אהבה ללא תנאי וממנה נובעת התובנה שלה, שהמטרה היחידה בחיים, היא לחיות את האמת שלנו ולאהוב את העולם ואת עצמנו ללא תנאי.    היא מחליטה לחזור לחיים ולמלא את ייעודה:  לחיות חיים ללא פחד, לרפא את עצמה ואת האחרים.  בניגוד לכל הצפוי מבחינה רפואית, אניטה מורז'אני חוזרת לחיים ובפרק זמן קצר מבריאה לחלוטין מהסרטן.

סיפורה מתפרסם ומכה הדים בכל העולם וב-2013 אף מתורגם לעברית.  קריאת הספר מעלה על נס שני נושאים חשובים (בעיני), השזורים זה בזה ומהותיים לחיי כל אחת ואחד מאיתנו.

הראשון, הוא השוני בו חווה אניטה את הגישה הטיפולית של המערב מול המזרח המדגישה את ההבדלים בין הרפואה המערבית לרפואת המזרח.   בספרה מתרשמת אניטה שהרפואה המערבית מתייחסת לסרטן כאל משהו חיצוני, מסוכן שיש להלחם בו בעוצמה רבה ובכל הכלים.  הגישה מתמקדת בעיקר באבחון מוקדם וכשיש כבר אבחנה הדגש הוא על דרכי לחימה שונות ואגרסיביות והרבה פחות על חיזוק המטופל והחזרתו לאיזון. התחושה העיקרית שאניטה חווה בגישה המערבית היא פחד.  רפואת המזרח בוחנת את מצבה בצורה כוללת. הסרטן הוא ניסיון של עצמנו לחזור לאיזון, הוא אינו האויב, אלא אפילו בן ברית שמדגיש את הצורך בחיזוק ואיזון גופני ונפשי , התחושה העיקרית של אניטה  מגישה טיפולית זו היא של תקווה.הנושא השני הוא התובנה, שבכל אחת ואחד מאיתנו יש חיוניות, אנרגיה ושמחת חיים הקיימים בנו באופן טבעי וקושרים את אנרגיית החיים של כולנו.  גישה זו מקבילה לגישות אחרות העוסקות בחיבור לשמחת הלב דוגמת תורתה של ימימה אביטל.

ברירת המחדל של כולנו היא שמחה ואהבת החיים.כשאנו חיים כאן ועכשיו, אנו קשובים ללב שלנו. תחושת הערך העצמי שלנו גבוהה ואיננה תלויה באישור חיצוני לנו (כוח , כסף, השתייכות למעמד מסוים).  מנגד כשמוחנו הוא השולט, אנו מושפעים מדעות ואמונות שונות. אנו מתנתקים מתחושת השמחה והערך שלנו.  במקום לחיות כאן ועכשיו, אנו עסוקים בלדאוג ולקבל אישור לקיומנו מגורמים חיצוניים. לדברי אניטה, הדרך שלנו לזהות מה מניע אותנו, היא להתבונן ברגש העומד מאחורי החלטותינו ביומיום.  אם מעשינו מונעים משמחה ומתשוקה – אנו מחוברים לליבנו, לכאן ולעכשיו.  אם אנחנו מונעים מפחד, הרי המח הוא זה ששולט ומרחיק אותנו משמחת החיים ומהאושר הקיומי שלנו.הרצון והיכולת שלנו לזהות את  הכח המניע שלנו, הוא תחילת הדרך בשינוי מהותי של הבריאות שלנו : "בפריצת גבולות במקום נטילת תרופות".ועל כך בבלוג הבא …